המכון הרפואי לבטיחות בדרכים – מאמר אקדמי

מאת: עו“ד דנה דוד ממשרד עורכי דין דנה דוד מתמחים בדיני תעבורה

משרד הבריאות כולל בתוכו את המכון הרפואי לבטיחות בדרכים או בקיצור המכון הרפואי. מקור סמכותו של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, הינו בצו שר הבריאות שניתן לה בשנת 1980, סמכויותיו מנויות הן בתקנות התעבורה, והן על פי פקודת התעבורה, מדובר, אם כן, בגוף ציבורי לכל דבר ועניין אשר עובדיו מונים, בין היתר רופאים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, מהווה מאין זרוע רפואית של משרד הרישוי.

מדוע משרד הרישוי משתמש במכון הרפואי לבטיחות בדרכים כזרוע רפואית?

משרד הרישוי אינו בעל הידע הרפואי והסמכות להחליט בעניינים הנוגעים לכושר נהיגה קלוקל אצל מי מן ציבור הנהגים. לאחר שהמכון הרפואי לבטיחות בדרכים, מעניק את המידע הנדרש לידיה של רשות הרישוי, בסמכותה של זו האחרונה להחליט האם לאמץ את המלצתו של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, כי רישיונו של אדם לנהיגה יפסל או להחליט אחרת. הפסילה כאמור, יכולה להיות לצמיתות, לתקופה מסוימת, עד למילוי תנאים שייקבעו בהחלטת משרד הרישוי, וכן לכלול הגבלה לסוג רכב מסוים בלבד או התניית הרשיון בבדיקות מעקב.

חשוב לציין, כי הפסילה כאמור, ניתנת אף בנוסף ולא במקומה של פסילה על ידי בתי המשפט לאחר הרשעה בעבירת תעבורה, ו/או שלילה על ידי גופי משטרה.

בסמכותו ויכולתו של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים,  גם להתאים אביזרי נהיגה ורכב למגבלותיהם הרפואית של הנהגים, ומתן ייעוץ מקצועי לגורמים תעסוקתיים שונים על פי דרישתם, אולם מירב פעילותו עוסקת במתן המלצות לרשות הרישוי בעניין כשירות רפואית לנהיגה, אשר אותן נוהג משרד הרישוי לאמץ.

סמכויותיו של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, נרחבות הן, כך נמקה כב' הש' ביניש בפסק הדין בעניין עין דור: "החזקה ברשיון נהיגה, מעצם אופיה, מוגבלת ומותנת בכשירות פיזית ונפשית ובמיומנות. נוכח פוטנציאל הסיכון הכרוך בנהיגה ברכב, הגביל המחוקק את החירות לנהוג ברכב בקובעו תנאים סטטוטורים להגבלה זו, שתכליתם להגן על הציבור". דבריה של כב' הש' משתלבים היטב עם גרסתם של מנהלי המכון, כי מטרתו העיקרית של זה האחרון, הינה, הפחתה משמעותית בתאונות הדרכים במדינה וכתוצאה מכך את שיעור הנפגעים מהן (נייר עמדה, המכון לבטיחות בדרכים, בנושא אי התאמה אישיותית).

סמכויותיו של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים מעוגנות בחקיקה, אשר הינה תמציתית ולדידי אף כוללנית ביותר.

בהתאם לסעיף 51 לפקודת התעבורה, רשאית רשות הרישוי לפסול אדם מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה מסוימת או לצמיתות, אם היא משוכנעת, כי בעל רישיון הנהיגה איננו ראוי לנהוג מסיבת 'כושר נהיגה לקוי', כאשר אחת מהגדרת המכון יכולה להסתפק במושג העמום-  'אי התאמה אישיותית'. ראוי לציין, כי נדרשת הנמקה לעניין ההחלטה (על פי החוק, לא נדרשת הנמקה מפורטת או מעמיקה, על אף חשיבות גודל ההחלטה). כמו כן, סע' 52 לפקודה, מסמיך את הרשות להתלות רישיון נהיגה ולפסול אדם לנהיגה, אם היא סבורה, כי בדרך נהיגתו יש משום 'סכנה לבטיחות התנועה'. במקרה שכזה הרשות רשאית לצוות על התליית הרישיון עד שיעבור בחינות ובדיקות רפואיות ויימצא מתאים לנהוג ברכב. עפ"י סעיף 56 לפקודה, בסמכות הרשות לפסול נהגים כאשר הנהג מהווה סכנה לעוברי דרך, או שבעל רשיון הנהיגה נכנס תחת ההגדרה של נהג 'פרוע או מופרע' (מונח אשר שנוי במחלוקת בשל עמימותו הרבה).

המופנים לבדיקות כשירות רפואית, הינם נהגים כלפיהם מתעורר ספק, באם הם רשאים להחזיק ברשיון נהיגה בשל סיבות רפואיות. בנוסף, נמנים גם נהגים אשר הינם: מבקשי רישיון נהיגה לרכב ציבורי ומשא כבד – אותם נהגים המבקשים להרחיב את רשיון נהיגתם, מופנים על ידי משרד הרישוי למכון הרפואי לצורך מתן חוו"ד והמלצה.

עברייני תנועה מועדים ולאחר תום שלילה – גם אלו נשלחים על ידי משרד הרישוי למכון הרפואי  לבטיחות בדרכים לצרכים דומים, נהגים שדווחו על-ידי משטרת ישראל על מעורבותם בתאונות דרכים, נהגים שדווחו על-ידי בית משפט והורשעו בדין, נכי משרד ביטחון, נכים המופנים על-ידי המוסד לביטוח לאומי, משתמשי/מורשעי סמים ו/או אלכוהול, המופנים על-ידי משרד הרישוי, משטרת ישראל וסמכות רישוי צה"ל, נהגים המדווחים מכוח סעיף 12 ב' לפקודת התעבורה – רופא אשר מודע לבעייה רפואית אצל מטופלו אשר עלולה לפגוע בכושר נהיגתו, חלה עליו חובת דיווח למשרד הרישוי על אף חוסר הנעימות הכרוך בכך מול המטופל, נהגים המופנים על-ידי רשות הרישוי מפאת גילם, שכן נהגים בעלי רשיון נהיגה פרטי מופנים למכון החל מגיל 70 ואלו נהגים בעלי רשיון נהיגה ציבורי מופנים למכון החל מגיל 60 ונהגים המחויבים בבדיקת ביקורת מטעם המכון הרפואי לבטיחות בדרכים וועדת ערר.

יש לציין, כי במכון הרפואי לבטיחות בדרכים , מתקבלות מעט פניות אנונימיות כלפי נהגים ("הלשנות"), שכן בדיקתם של נהגים אלו כמעט ובלתי אפשרית הן בשל העומס בו נתון המכון הרפואי לבטיחות בדרכים והן בשל העדר המסוגלות לדלות מידע אודות הנהגים בעניינם הוגשה הפניה.

נהג אשר נמנה באחד הסעיפים הנזכרים מעלה, מקבל לידיו זימון לבדיקות ו/או מבחנים למיניהם. אותם אלו, מבוצעים על ידי המכון הרפואי ו/או מי מטעמו. כמו כן, הנהג נדרש, במילוי טופס, אשר מכונה רש"ל 18, שהינו הצהרה בריאותו של הנהג. בהצהרה נדרשת גם חוות דעתו של הרופא המטפל מטעם הנהג. הבדיקות אליו מפנה המכון הרפואי, הן תלוי נהג ואינן אחידות לכלל הנהגים, מה גם שישנו פן עברייני, פן רפואי ופן נפשי.

מה בודק המכון הרפואי לבטיחות בדרכים ?

באופן כוללני, המכון הרפואי בוחן, בין היתר, את הדברים הבאים: רישום העבירות הפליליות הקיימות לנהג, רישום עבירות התחבורתיות אותן ביצע הנהג, מחלות ובעיות רפואיות למיניהן כמו בעיות גפיים, בדיקת היכולת הפיסית לבצע את פעולת הנהיגה וכן היבטים נפשיים כמו למשל: אשפוזים פסיכיאטרים בדיקות לבחינת נטייה אנטי-נורמטיבית, בדיקות להתנהגות אימפולסיבית, תוקפנית, ומבחנים פסיכודיאגנוסטיים שונים.

חשוב לציין, כי הבדיקות כרוכות בתשלום אגרה לא מבוטלת של כמה מאות שקלים (תלוי בבדיקה), אותה ניתן לשלם הן באמצעות הדואר, הן באמצעות אתר האינטרנט של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים והן במשרדי המכון הרפואי בשעות קבלת קהל. למבקשים פטור מאגרה, מומלץ לצרף אסמכתאות אשר יכולות לתמוך בעובדה, כי אינם ברי יכולת כלכלית לשאת בתשלום האגרות.

לרוב, התהליך נמשך על פני זמן רב, וזאת בשל העובדה, שישנם תיקים רבים ומרובים בהם המכון הרפואי מטפל בעת ובעונה אחת. פעמים רבות, הנהג נאלץ להמתין זמן רב עד לקביעת המועד בו יזומן הוא לביצוע הבדיקות ו/או המבחנים הנדרשים (בדרך כלל בין חודש ל-3 חודשים). בל נשכח, כי ישנם מקרים בהם כל משך ההמתנה הרשיון מותלה, ועל הנהג חל איסור לנהוג(!).

מה קורה לאחר שנבחנתי במכון הרפואי לבטיחות בדרכים?

לאחר הבדיקות האמורות, ישנם נהגים הנקראים להתייצב בפני המכון הרפואי פעם נוספת וישנם נהגים אשר לגביהם אף נדרשים נתונים נוספים מהרשויות השונות. כל זאת, על מנת לגבש את ההחלטה הגורלית – באם להתלות את רשיונם לצמיתות, אם באופן חלקי, אם להשיבו בתנאים מסוימים או אם להשיבו.

במידה וברצונו של הנהג, לקבל לידיו את החומר הרפואי בעניינו, עליו או על מי מטעמו, לפנות בבקשה לקבלת המסמכים בצרוף הצהרה על ויתור סודיות רפואית, למכון הרפואי. במידה וההפניה של הנהג לטיפולו של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, נעשתה על ידי רופא מטפל, גם שמו יחשף בין דפי המידע, (על אף חוסר הנעימות הכרוך בכך כלפי הרופא והעובדה, שמא יבחר הנהג להמנע מביקור נוסף אצל הרופא המדווח). במידה ולא ידרוש הנהג את החומר בעניינו, תועבר על ידי המכון הרפואי רק המלצה/החלטה כללית ותמציתית, למשרד הרישוי, כאשר המטרה  העומדת בדלות המידע המועבר, הינה הגנה על המידע האישי.

חובת מסירת המידע קבועה בתקנות התעבורה, "מלוא הנימוקים והמסמכים ימסרו לנהג (או לרופא מטעמו) על-ידי המכון  הרפואי לבטיחות בדרכים", כמו כן, על פסיקה בענינה של חובת מסירת המידע נעמוד בהמשך.

האם ניתן לערער על המכון הרפואי לבטיחות בדרכים?

נהגים אשר לא נחה דעתם על החלטת משרד הרישוי, רשאים לערער על החלטתו של המכון הרפואי אל ועדת ערר. ועדת הערר, מהווה את ישות הבקרה על המלצות המכון הרפואי לבטיחות בדרכים. על פי חוק, נהג הרואה עצמו נפגע מהחלטות המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, רשאי לפנות אל ועדת ערר של משרד התחבורה.
הועדה כוללת 3 רופאים מומחים, וממוקמת בבית החולים תל השומר. העורר רשאי להגיש את הערר בתוך זמן קצוב של 30 ימים, וזאת מיום קבלת החלטת המכון הרפואי להתלות את רשיון הנהג. מומלץ לשכור עורך דין מתחום התעבורה, על מנת להעלות על הכתב את הטיעונים הרלוונטים ביותר עבור הנהג. ועדת הערר ברת סמכות לבטל, לאשר או לשנות את החלטת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, כמו גם לדרוש בדיקה מחודשת מאת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים.

אם ועדת הערר החליטה גם היא, להותיר את החלטת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים על קנה ולהתלות את רשיון הנהיגה של הנהג, ניתן להשיג על כך, על ידי ערעור לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים וזאת תוך 10 ימים מיום קבלת ההחלטה של ועדת הערר. יש לציין, כי העתירה לבית המשפט המחוזי תדון אך ורק בטענות אשר עסקינן בפן המשפטי, שכן, טענות עובדתיות לא תתקבלנה.

דיון ופסיקה,

קיימת ביקורת לא מבוטלת סביב פעילות והחלטות המכון הרפואי, הן בקרב הציבור והן בפסיקה.

עוד בראשית התהליך ובטרם נכנס לפסיקה בערעורים מנהלים, מוטלת ביקורת על פעילות משרד הרישוי, מכח העובדה כי עליו, למסור את המידע באשר לסיבת הזימון לבדיקות הן במכון הרפואי לבטיחות בדרכים והן בכלל, בפני מי שמוזמן אליהן, לעניין חובת מסירת המידע, ניתן לראות בפסק הדין בעניין עין דור, שם נהג הוזמן למבחן חוזר ללא שניתן לו המידע מדוע נקרא הוא למבדק כאמור. אין חולק כי… הסמכות להעניק או לשלול רשיון נהיגה ולהעריך את הסיכון הנשקף ממצבו הנפשי או הפיסי של האדם המחזיק רשיון נהיגה, נתונה למומחי רשות הרישוי אולם אין בכך כשלעצמו, כדי לקפח את זכות היסוד של אדם לקבל מידע אודותיו המצוי בידי רשות מנהלית, כמו גם להתגונן בפני הטענות המופנות כלפיו…."

על פסק דין זה גרסה כב' הש' רבקה בן יששכר-שורץ: "סבורה אני שכמו רופא, כך גם על הרשות לצאת מנקודת המוצא, כי למי שעלול להפגע על ידי שלילת רשיונו, יש זכות לבדוק את המידע שעל פי הוא מוזמן לבדיקה אם לשלול את רשיונו, יש זכות לבדוק את המידע שעל פיו הוא מוזמן לבדיקה אם לשלול את רשיונו, אלא אם יש שיקולים אחרים בעלי משקל שלא לתת לו לממש זכות זו. גם בחוק חופש המידע,  נקודת המוצא היא שלכל אדם הזכות לקבל מידע המצוי אצל הרשויות…..

גם כאשר המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, כבר ביצע בדיקה רפואית, עליו לחשוף את תוצאות הבדיקה בפני נהג אשר מבקש את המידע.

כב' הש' שמגר בפסק הדין בעניין יעקב דדון, קיבל את העתירה "אדם זכאי לדעת פרטים על עצמו המהווים יסוד מסד לשלילתן ממנו של זכויות אשר להן השלכה ישירה על פרנסתו, אלא אם כן סבור המחוקק שיש מקום להטלת הגבלות….הרי כל מי שנערכה לו בדיקה רפואית גם קנויה לו ממילא הזכות לדעת את הממצעים הרפואיים הנוגעים לו…."

הביקורת נשמעת כלפי המכון גם כאשר חובת ההנמקה הנדרשת על פי חוק, לעיתים לוקה בחסר ואינה מפורטת דיה. ניתן לראות לדוגמא כב' השופט א.קיסרי בפסק דין בעניין דרורי: "סעיף 51, בחלקו הצריך לעניין קובע כי:"רשות הרישוי רשאית, בהחלטה מנומקת, לפסול אדם מלהחזיק ברישיון נהיגה … אם היא משוכנעת שבעל הרישיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי".

לכן, אם בעקבות הדיון בועדת הערר היתה המשיבה מקבלת החלטה באופן בו מחוייבת רשות מינהלית לקבלה (היינו, לאחר שמיעת העותר, הפעלת שיקול דעת ומתן הנמקה לגופו של עניין) כי אז יש להניח שהדבר היה בא בגדר סעיף 51 שאת הוראתו הבאתי לעיל ותקיפתה של ההחלטה יכולה היתה להיות – בהתאם לסעיף 55(א1) – רק בדרך של ערעור מינהלי.

אלא מאי? החלטת המשיבה מיום 23.04.07, ההחלט , ההחלטה שכביכול התקבלה לאחר הדיון בועדת הערר, רחוקה מלהיות החלטה מנומקת, כנדרש בסעיף 51 לחוק. עיון במסמך זה מעלה כי המדובר הוא בהודעה של המשיבה לעותר לפיה וועדת הערר המליצה לדחות את הערר. זה ותו לא. אין איזכור או ציון של החלטה כלשהי שקיבלה המשיבה וממילא לא ניתן לראות את ההודעה כהחלטה מנומקת, כנדרש בחוק. כל שנאמר בלשון המסמך, הוא:יוצא אפוא, שהמשיבה לא עמדה בחובתה לנמק את החלטתה, חובה הקמה מכוח כללי המשפט המנהלי בכלל, ומכוח סעיף 51 לפקודת התעבורה בפרט. אכן, כבעלת הסמכות לשלול מהעותר את הזכות להחזיק ברישיון נהיגה רשאית המשיבה לאמץ מסקנות של מומחים (במקרה זה המכון הרפואי וועדת הערר) אולם עליה להפעיל את שיקול דעתה ולקבל בעצמה את ההחלטה (בג"צ 9486/96 איילון ואח' נ' ועדת הרישום על פי החוק הפסיכולוגי, פד"י נ"ב(1) עמ' 166, 182).

מצב עניינים דומה למקרה שבפנינו עמד ברקע פסק הדין שניתן בעת"מ (תל-אביב-יפו) 2520/05 – איצקוביץ סמי נ' משרד התחבורה – אגף הרישוי, שם אמרה כב' השופטת קובו דברים אשר, בכל הכבוד, מקובלים עלי  ללא כל סייג ואשר כאילו נאמרו ישירות לענייננו:"לאחר החלטת ועדת הערר שוב לא דנה רשות הרישוי בפסילת רישיון הנהיגה של העותר, אלא שהודיעה לו במכתב לאקוני כי ועדת הערר המליצה לדחות את עררו. לו הייתה רשות הרישוי מפעילה את סמכותה ואת שיקול דעתה לאחר החלטת ועדת הערר, אכן הדרך הנכונה לתקוף אותה הייתה בהגשת ערעור מינהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים, שהיקף התערבותו מצומצם לשאלה משפטית בלבד".

משכך, דומה שאין מנוס אלא לדחות את טענת המשיבה באשר לאי נכונות ההליך, והנאמר בהחלטה – אין בו כדי לקיים את חובת ההנמקה המוטלת על המשיבה, כנדרש בסעיף 51 לפקודת התעבורה ומשכך ממילא אין תחולה לסעיף 55 (א1) לפקודת התעבורה.

הביקורת באה לידי ביטוי באופן קשה ומובהק יותר גם בערעור מנהלי בפסק הדין באזולאי, מפי כב' הש' ע. גרשון, בו ועדת הערר חסכה מהכתב את דבריו והשגתו של העורר:

גליון הערר האמור מוכיח, כי ועדת הערר לא רשמה מפיו של העורר אפילו מילה אחת. גם ההתייחסות לדברי בא כוחו של העורר מצאה את ביטויה בשבע המילים המצוטטות לעיל בלבד.

בנסיבות אלה,  נראה כי יש יסוד לטענותיו של ב"כ המערער, כמפורט לעיל.

סבורני, כי  התנהלות הועדה כאמור לעיל לקויה באופן המצדיק את התערבותו של בית המשפט. אין זה מתקבל על הדעת שאדם שזכותו נפגעה ואשר המחוקק קבע מנגנון של גוף מעין שיפוטי האמור לשמוע את השגותיו של האזרח שנפגע, ינהל דיון  בשיטת הסרט הנע בעניינם של עשרות אנשים שכולם הוזמנו ליום שישי.  כך גם נראה כי הזמן שהוקצה למערער לטעון טענותיו בפני הועדה היה זמן קצר ביותר ועובדה היא שהועדה לא רשמה מפיו דבר (שהרי הפרוטוקול האמור מתחיל ישירות ב"התרשמות הועדה").

גם העובדה שלא ניתן לבא כוחו של המערער להכנס יחד עימו לדיון בפני הועדה, אינה תקינה. אכן, בא כח המערער הוזמן, לאחר שהמערער יצא ממשרד הועדה, להכנס למשרד ולהוסיף דברים אם רצונו בכך, ובכך היה כדי לתקן מעט את המחדל האמור לעיל.  ברם, הרצוי הוא שהאזרח המערער ובא כוחו יופיעו יחדיו בפני הועדה כדי שב"כ העורר יוכל לסייע בידי מרשו ככל שניתן.מכל מקום, נראה כי ענין לנו בשיטת עבודה שמי שהנהיגה לא ראה לנגד עיניו את חשיבות זכות הטיעון של האזרח בפני הועדה הדנה בעניינו. עד כדי כך שאפילו לא ראה לנכון להכין טופס ("גליון ערר")  המכיל במסגרתו מקום גם לטענות העורר ובא כוחו.ב

דומני, כי טוב תעשה הרשות המוסמכת אם תבחן את דרכי עבודתה מחדש כדי להערך הן מבחינת הטפסים המתאימים והן מבחינת שמיעת העוררים ובאי כוחם באופן  שהזכות להופיע ולטעון בפני הועדה לא תהיה רק בבחינת מראית עין.

בדומה לכך, נדונה טענה בדבר אי מתן זכות הטיעון לעותר, בפסק דין בעניין ופאא סעיד, שם המציאה המערערת חוו"ד מטעמה, אך המכון בחר שלא לציין אותה בהחלטתו: "…צודקת המערערת בטענתה כי ההנמקה המופיעה בגיליון זה הינה חסרה. גם אם אכן מציין מכון יעד חן (מכון מטעם המכון הרפואי לבטיחות בדרכים), קצב תגובה איטי לא עולה מגיליון הערר עצמו מהו בסיס התרשומת המופיעה מישיבת 20.7.01 ולא מופיעה התיחסות עניינית לחוות הדעת שהגישה המערערת…..רשאית כמובן הועדה להעדיף את הבדיקה שנערכה מטעמה במכון יעד חן אך אין באמור במסגרת גיליון הערר האחרון הנמקה הממלאת אחר דרישת חובת ההנמקה המוטלת על הועדה.

ביקורת בתי המשפט אינה מסתיימת בשל העדר הנמקה, העדר טיעון, או העדר המידע אשר נמסר לנהג, שכן, מספר פעמים לא מבוטלות ביקר בית המשפט הנכבד, את ההתנהלות הלקויה של המכון הרפואי. לעניין זה דברים יפים נאמרו על ידי כב' הש' אליהו ביתן בפסק הדין בעניין לוגסי נ' המכון הרפואי ואח'.

נוסח ההודעה, לקוי ביותר. לאחר שבפתיח שלה נאמר כי הרשות מתכבדת להודיע למערער את החלטתה, כל שמצוין בגוף ההודעה הוא שועדת הערר המליצה לרשות הרישוי לדחות את ערעורו לגבי רישיון הנהיגה שלו. אין בהודעה כל התייחסות להחלטת רשות הרישוי עצמה או לעמדתה באשר להמלצת ועדת הערר.

אין המדובר בעניין סמנטי. מסתבר, שנוסח ההודעה – גם אם נפלה בו טעות, משקף את עמדתה המהותית של רשות הרישוי, לפיה המלצת וועדת הערר היא בעצם ההחלטה, ואין לרשות הרישוי רשות לשקול אותה, לשנותה או לדחותה, בבחינת כזה ראה וקדש.במסגרת גזר דין שניתן נגד המערער בבית המשפט לתעבורה באשקלון על נהיגה במהירות גבוהה מהמותר, הורה בית המשפט להעביר את פרוטוקול הדיון לרשות הרישוי ולמכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן:"המכון הרפואי") "לכל טיפול שימצאו לנכון" וזאת לנוכח הרשעות התעבורה הרבות של המערער (82 במספר). מאוחר יותר, במסגרת ערעור שהגיש המערער, גזר הדין בוטל בהסכמה והדיון הוחזר לבית המשפט לתעבורה, ששמע את טיעוני הצדדים והטיל על המערער עונש קל מזה שהוטל עליו בגזר הדין המקורי. בית המשפט דחה את בקשת המערער לבטל את ההוראה להעביר את פרוטוקול הדיון המקורי לרשות הרישוי ולמרב"ד, כאמור.

לו רשות הרישוי היתה סבורה כי עברו התעבורתי של המערער מלמד שבדרך נהיגתו יש סכנה למשתמשים בדרך, היה עליה לפעול בגדרי סעיף 56 לפקודת התעבורה ותקנה 212 ב' (א) לתקנותיה, ובהתאם להוראות המיוחדות החלות בנסיבות, הקובעות בין היתר שפסילה כאמור פוקעת בתוך 30 יום אלא אם כן קיבלה את אישור ביהמ"ש (סעיף 57 לפקודת התעבורה).

מכל האמור נראה שיש רגליים לטענת המערער, כי עמדת ועדת הערר שהוא אינו ראוי לנהיגה מחמת כושר נהיגה לקוי, הושפעה מהתייחסותה ומהתייחסות הבודקים האחרים של המערער לנתונים שלא היו צריכים להיות בפניהם או מפרשנות מחמירה שלהם. לאור כל האמור לעיל, החלטת רשות הרישוי לפסול את המערער מלהחזיק ברישיון הנהיגה שלו – מבוטלת.

לסיכום, 

המכון הרפואי לבטיחות בדרכים וועדת הערר הם גופים הממלאים תפקיד בעל ערך במלחמה בתאונות הדרכים.  בידיהם  כח רב בעניינים חשובים הנוגעים לציבור גדול. הפיקוח המשפטי עליהם מוגבל לתחומי הביקורת המינהלית, שהיא מטבעה צרה. בדרך כלל, טענות של אזרח על התייחסות פסולה בחדרי החדרים ועל פגיעה בזכויותיו, נתקלת בעמדה סותרת ואין לבית המשפט את הסמכות ואת הכלים לברר את העובדות ולהכריע בין הגרסאות. כאן, המערער הקליט את שיחותיו עם חלק מהגורמים והתמונה העולה מהן, אינה מלבבת. כך גם הסגנון הווכחני, האישי, העולה מהתכתובות השונות של וועדת הערר, שאינו הולם גוף ציבורי.

התכתובת שצורפה לערעור ולבקשות הנלוות אליו עולה שהעברת החומרים שהמערער ביקש, שאותם היה זכאי לקבל, מגורמי המכון הרפואי וועדת הערר אליו, היתה – בלשון המעטה – לקויה.

טענה נוספת שעולה בפני העותרים הינה מתן החופש של ועדת הערר בעיקר באשר לביטוי הדי עמום: אי התאמה אישיותית. ניתן לראות לדוגמא את הפסיקה של כב' הש' דרורי בפסק הדין בעניין פלונית: "… ראו עצמם הפסיכולוגים בני חורין לנתח את אישיותה של המערערת ולאור זאת לקבוע קביעות ביחס לכושרה לנהוג. המתבונן בחוות הדעת  כולן … ובהחלטות ועדת הערר, יכול להתרשם כי מדובר במצב בו פסיכולוגים או פסיכיאטרים מתנהגים במידה רבה של פטרנליזם, ואף בקורטוב – אם לא למעלה מזה – של גבהות לב. הם קובעים או מתיימרים לקבוע כי תכונות הנרציסטיות או המניפולטיביות, שחלק לא מבוטל מבני אנוש ניחנים בהן, במידה זו או אחרת, הן כה שליליות, שבגינם ראוי לפסול את בעלי תכונות אלה מלנהוג ברכב. הם אלה אשר מחלקים ציונים לבני אנוש כיצד אלה יתגברו על משברים בחייהם … במקרה שלפנינו, עולה כי רשות הרישוי, המכון לרפואה בדרכים וכן ועדת הערר רואים חירות לעצמם להרחיב את סמכותם ולשלול רשיונות נהיגה באופן רחב יחסית … הקורא את חוות הדעת הפסיכולוגיות מקבל את הרושם כי בעיני אותם פסיכולוגים ופסיכיאטרים יש דפוס אחד נורמטיבי, וכי מי שסוטה מאותו דפוס מסווג כבעל אישיות סוטה, ובשל כך, משערים אותם פסיכולוגים ופסיכיאטרים שאותו אדם … יתנהג שלא כדין ובאופן בלתי נורמטיבי בעת הנהיגה, ועל כן צריך לשלול את רישיון הנהיגה ממנו … בלב רבים מן האנשים מקנן החשש שמא "האח הגדול", הלובש דמות פסיכולוג או פסיכיאטר ינסה לבדוק את אישיותו, אופיו, תגובותיו ותכונותיו, ואם אלה – כולן או מקצתן – יסטו מאותה נורמה שקבעו אותם מומחים פסיכולוגים או פסיכיאטרים, יהיה אותו אדם מחוץ לגדר, ובמקרה שלפנינו תישלל ממנו הזכות לנהוג".

ניתן לומר, כי קשה להתעלם מהבעייתיות המצויה בהחלטות המכון הרפואי, שכן, מחד גיסא עומדת הדאגה לבטחון ולשמירה על גופו, נפשו ורכושו של הציבור. כמו גם, זכותו של הציבור להגנה מפני נהג העלול לסכנו. מאידך, הנהיגה, אשר מהווה חלק מזכויותיו הבסיסיות של האזרח, עלולה להשלל מסיבות אשר מכילות מונחים עמומים כמו נהג 'פרוע או מופרע' או 'אי התאמה אישיותית' אשר מספקים למכון הרפואי יד כמעט חופשית לשלול רשיונות נהיגה אם לתקופה קצובה ואם לצמיתות.

יש לזכור, כי החלטות המכון הרפואי מתקבלות תוך עומס רב עליו. אם כך, אף עולה השאלה, האם קיים ניגוד עניינים, שכן אין גוף אשר מפקח על מתן הבדיקות לנהגים ומי שמזמן את הנהגים הוא המכון הרפואי עצמו. לא מיותר לציין, כי האגרות בגין בדיקות אלו יקרות ומעשירות את כיסו של המכון הרפואי וניתן יהיה לטעון לכאורה, כי קיים, אינטרס כלכלי של המכון הרפואי ביד קלה על ההדק לעניין שליחה לביצוע בדיקות. (בשנת 2000, הוציאה הועדה לבדיקתו של המכון הרפואי דו"ח שבין מסקנותיה ניתן לראותה כי הבירוקרטיה כבדה וזמני ההמתנה לבדיקות ארוכים ביותר. ביקורת נשמעה גם מחירי האגרות, מה גם שאין מנגנון בקרה לזימון נבדקים לבדיקות נוספות דבר אשר מעשיר את קופת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים).

יתרה מכך, נהג אשר נכנס תחת אחת הקטגוריות העמומות ובטוח שהינו ראוי לחופש תנועה עלול למצוא עצמו נאבק במכון הרפואי, תוך שהינו נטול רישיון נהיגה, נושא בעלויות גבוהות עד להגעתו לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהלים, ואף שם עליו להעלות אך ורק טענות משפטיות גרידא.

חשוב לשוב ולציין, כל האמור באשר לשלילת רשיון הנהיגה על ידי המכון הרפואי, הינו אף ללא קשר לפסילת רישיון נהיגה ע"י בית-המשפט לאחר הרשעה בעבירת תעבורה, ו/או שלילה על ידי גופי משטרה. אך לעומת זאת אין למכון או לרשות הרישוי את הסמכות להשיב רשיון נהיגה למי שנשלל על ידי בית המשפט!

בהחלט חומר למחשבה.

האמור לעיל אינו מהווה חוו"ד משפטית ו/או תחליך לייעוץ משפטי ובכל מקרה יש להוועץ עם עורך דין לדיני תעבורה , עורך דין תעבורה.